<h1>ראב"ן סימן של"ח</h1>
<h2>דף כ.</h2>
ומה שנהגו להטמין קדירה ברמץ בערב שבת אע"ג דבשלה קצת כבית הלל נהגו, דתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו (ובית הלל מתירין) ומוקי לה רב אשי בבישרא אגומרי. ותניא חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה, וכל שכן אי בשילא טפי דליכא בישול שבת וחנניה כבית הלל. ולשמא יחתה ליכא למיחוש דכיון דעביד מחיצת אבנים סביב הגחלים וגם קוטמן באפר למעלה אית לה היכרא ולא יחתה. ועוד שהרי מניחה לצורך מחר ומסיח דעתו מאכילת הלילה ואמרינן השתא דאמר מר גזירה שמא יחתה האי קדירה חייתא שרי לאנוחא בתנור עם חשיכה מאי טעמא כיון דלא מבשלא לאורתא מסח דעתיה מינה ולא אתי לחתויי וכל שכן הכא דלצורך מחר עביד ליה דמסח דעתיה ולא יחתה. ועוד דרוב תבשילין שלנו מצטמק ורע להם (הם) דמיפרת איפרותי ואמר מצטמק ורע לו ולא מחתי. ואי משום אוזוזי גחלים למחר כשנוטל הקדירה, הא תנן [כלאים פ"א ועירובין ע"ז.] הטומן לפת וצנונות תחת הגפן (וחררה בגחלים) אינו חושש לא משום כלאים ולא משום מעשר וניטלין בשבת אלמא לא חיישינן לאוזוזי עפר (וגחלים) בשבת דכיון דלא מכוין לאוזוזי אלא לנטילת הקדירה שרי. ועוד דטילטול מן הצד הוא ולא שמיה טלטול דתניא [קכ"ג.] פגה שטמנה בגפת וחררה שטמנה בגחלים אם מגולין מקצתן מותר ליטלן ואם לאו אסור ליטלן ר"א בן תדאי אומר תוחבן בכוש או בכרכר והן נינערות מאליהן ואמר רב נחמן הלכה כר"א דטילטול מן הצד לאו שמיה טלטול. והא דאמרינן בכריתות [כ'.] לא שנו אלא גחלים עוממות אבל לוחשות אסור מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות, איכא למימר דהא לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אבל לר' שמעון כיון דאין מתכוין לא לכבות ולא להבעיר שרי. ואם תאמר והא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, איכא למימר הכא נמי מצי שקיל דלא יזיז ולא יכבה ולא יבעיר הילכך שרי, אי נמי שקלי לה עבדים גוים אפילו לר' יהודה.
